|
כהן בעל מום:
כהן שיש בו מום בגופו, אין ראוי שיעבוד עבודה במקדש, ולכן הוא פסול מהעבודה, בין במזבח החיצון ובין להזות הזאת על הפרוכת. ואם עבד - עבודתו פסולה ומחוללת.
לאחר שהמום עבר מהגוף, חוזר הכהן וכשר לעבודה.
עם זאת, כהן בעל מום מותר באכילת קרבנות, לא רק קדשי קדשים (שמצינו שמשה שהיה זר אכל אותם בימי המילואים), אלא אפילו קדשים קלים.
רשימת מומים:
אף שכל המומים פוסלים את הכהן, הפסוק מפרט לדוגמא רשימת מומים: א. עיוור. ב. פיסח – צולע. ג. חרום – שהאף שלו שקוע בין העיניים. ד. שרוע – שאחד מאבריו גדול מחברו, כגון עין אחת גדולה, או רגל אחת ארוכה. ה. שבר רגל. ו. שבר יד. ז. גיבן – גבות עיניו ארוכות. ח. דק – קרום דק על העיניים. ט. תבלול – חוט הדומה לחלזון המבלבל את הראייה, על ידי שהוא יוצא מהחלק הלבן של העין, חוצה את העיגול השחור ומגיע עד לעיגול הפנימי. י. גרב – שחין יבש בפנים ובחוץ (במקום אחר כשהוא סמוך לחרס, הכוונה בגרב הוא ליבש בחוץ ולח בחוץ). יא. ילפת – שחין מסוג חזזית מצרית, יבש בפנים ולח בחוץ. המלפפת והולכת עד יום המיתה. יב. מרוח אשך.
קדשים ותרומה בטומאה:
כהן אסור באכילת תרומה וקדשים, אפילו קרבן שהביא הכהן בעצמו, כאשר הכהן נטמא באחת הטומאות הבאות: א. מצורע. ב. זב. ג. הנוגע במת כשיעור כזית. ד. הנוגע באיש טמא מת. ה. הנוגע בזב וזבה נדה ויולדת. ו. הנוגע בשרץ כשיעור כעדשה. ז. היוצא ממנו שכבת זרע. ח. אכל נבלת עוף טהור, שאינה מטמא במגע ומשא אלא באכילה (ולא עוף טמא שאין במינו טריפה).
האזהרה: בית דין חייבים להזהיר את הכהנים שלא יאכלו תרומה וקדשים בטומאה. (אולם אין הפסוק מדבר כאן על אדם טהור האוכל קרבן טמא).
העונש: כהן שעבר ואכל קדשים כשהוא טמא נענש עונש כרת, כשהוא נכרת לחלוטין מכל מקום. ואילו האוכל תרומה כשהוא טמא, עונשו מיתה בידי שמים.
תנאי: האיסור לאכול קדשים בטומאת הגוף, חל רק בתנאי שכבר הקריבו מהקרבן את האימורין המתירים אותו.
ההיתר: כהן שנטמא וטבל במקוה, והמתין עד ביאת השמש, מותר באכילת תרומה. אולם אם הוא טמא שזקוק להבאת קרבנות מותר באכילת קדשים רק למחרת לאחר הבאת הקרבן.
אונן:
כהן אונן מותר באכילת תרומה.
עבד עברי וכנעני:
עבד כנעני של כהן מותר באכילת תרומה, כי כספו הוא וגפו קנוי לכהן, וכן הבנים שנולדו לשפחתו של הכהן מותרים באכילת תרומה. אולם עבד עברי, אפילו נרצע שקנוי עד היובל, אסור באכילת תרומה, כי אין גופו קנוי לכהן.
אשת כהן ובת כהן:
אשת כהן נחשב כקניין כספו ולפיכך מותרת היא באכילת תרומה אף אם היא בת ישראל. לעומת זאת, בת כהן שנישאה לישראל, אסורה באכילת תרומה, אולם אם התגרשה או התאלמנה מבעלה והיא חוזרת לבית אביה, מותרת באכילת תרומה רק בתנאי שאין לה בנים, אבל אם יש לה בנים אסורה באכילת תרומה כל זמן שהבנים בחיים.
זר בתרומה:
איש זר שאינו כהן אסור באכילת תרומה, ואם יאכל הרי הוא מטעין ומעמיס על עצמו עוון אשמה. ואם אכל בשוגג עליו לשלם לכהן פירות חולין (ולא מעות) והן הופכות להיות תרומה, בנוסף עליו להוסיף עוד חומש.
| 
