|
בתי ערי חומה:
בעוד שהמוכר 'שדה אחוזה' יכול לגאול את השדה מהלוקח רק כעבור שתי שנים מהמכירה, ואילו בתוך שתי השנים אינו יכול לגאול, הרי שונה והפוך הוא הדין בנוגע לאדם המוכר בית הממוקם בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון (אף אם כעת אין לעיר חומה). הוא יכול לגאול את הבית מהלוקח רק בתוך השנה הראשונה למכירת הבית, ואילו כחלוף השנה איבד את זכותו לגאול את הבית.
אם המוכר לא מימש את זכותו לגאול את הבית מהלוקח בתוך השנה הראשונה, נשאר הבית ברשות הלוקח לצמיתות, לו ולזרעו אחריו, ואינו חוזר לבעלים ביובל! כך גם אם היובל חל בתוך השנה הראשונה אין הבית חוזר למוכר.
בתי החצרים:
לעומת זאת, הקונה בית השוכן באחד מערי החצרים, כלומר עיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע, זוכה בכל ההטבות, דהיינו: א. המוכר יכול לגאול את הבית תיכף ומיד (שלא כמו שדה אחוזה הנגאל רק כעבור שנתיים). ב. המוכר יכול לגאול את הבית גם לאחר שנה מהמכירה (שלא כמו בתי ערי חומה הנגאלים רק בשנה הראשונה). ג. אם לא גאל הבית, חוזר הבית למוכר ביובל (שלא כמו בתי ערי חומה הנשארים במקרה כזה ביד הלוקח).
ערי הלויים:
48 ערים בארץ ישראל ניתנו לשבט לוי, דהיינו: המוכר בית בתוך אחד מערי הלויים, אפילו אם העיר מוקפת חומה מימות יהושע, או המוכר שדה סביב לעיר (מהשדות שניתנו ללויים אלפיים אמה סביב לעיר), הדין דומה למוכר בית בבתי החצרים, שהוא זוכה בכל הטבות, דהיינו: א. יכול המוכר לגאול את הבית או השדה תיכף ומיד (ולא רק כעבור שנתיים).
ב. גם כעבור שנה יכול המוכר לגאול את הבית או השדה (ואינו נחלט ביד הלוקח לאחר שנה). דין זה נאמר לא רק בלוי שמכר לישראל, אלא אפילו בלוי שמכר ללוי.
ג. אם המוכר לא גאל את הבית או השדה, הרי חוזר אליו ביובל.
הסיבה שהדין שונה בערי הלויים, ואף כשהן מוקפות חומה חוזר הבית ביובל למוכר: לפי שהלויים לא קיבלו שדות וכרמים, ורק ביתם הוא אחוזתם בארץ, ולכן אינו בדין שיאבדו את ביתם.
הקדש בערי הלויים:
הטבה נוספת יש בערי הלויים: לוי שהקדיש את שדהו, ועמד הגזבר של הקדש ומכר את השדה לאיש אחר, יכול הלוי לגאול את השדה מהקונה, ואם לא גאל והגיע היובל - אין השדה נמסר ביובל לכהנים, אלא חוזר ללוי שהקדיש את השדה (בשונה ממקדיש שדה אחוזה בעיר אחרת שאם הגזבר מכר את השדה הרי זה חוזר ביובל לבעלים).
והחזקת בו:
במידה ויודעים על יהודי, או גר צדק, או אפילו גר תושב (שאוכל נבלות אבל אינו עובד עבודה זרה), אשר מצבו הכלכלי נחלש, יש למהר לסייע לו ולהחזיק בידו בטרם יתמוטט לגמרי שאז יהיה קשה להרימו. בדומה לחמור הנושא חבילות, כל זמן שהמשא עליו יכול איש אחד לייצב את החבילות, ואילו אם החמור כרע תחתיו, חמשה אנשים אין יכולים להקימו.
איסור ריבית:
המלווה כסף לחברו, אסור לו לגבות מהלווה ריבית. הפסוק מזכיר שני איסורים: 'נשך' ו'תרבית', למעשה שניהם מדברים על ריבית, ושינוי הלשון בא לאסור את הריבית בשני 'לאוין'.
ומאחר ואדם נמשך אחרי חטא הריבית, ומורה לעצמו היתר בטענה שמותר לו להרוויח בשכר שכספו מונח אצל חבירו, וקשה לאדם לפרוש מחטא זה, לכן מזהירה התורה "ויראת מאלקיך". ועליו לזכור שה' הוציאנו ממצרים על מנת שיקבלו עליהם את המצוות אפילו אם הן כבדות.
כך גם יש אדם המנסה להערים ואומר שהכסף שהוא מלווה בריבית שייך לגוי, לכך נאמר "ויראת מאלקיך" אשר הוא יודע את אשר בלבבך. ועליו לזכור שה' הוציאנו ממצרים והבחין שם בין בכור למי שאינו בכור, והוא מבחין בין המלווה בריבית ואומר שזהו שלא גוי.
מעלת ארץ ישראל:
מסיים הפסוק ואומר, שבשכר קבלת המצוות יזכו לקבל את ארץ ישראל, והקב"ה אומר: כל הדר בארץ ישראל אני לו לאלקים, ומי שיוצא משם הריהו כעובד אלילים.
| 
