|
חוטפים ביזה:
כאשר אנשי המלחמה חזרו אל מחנה עם הביזה, יצאו כנגדם נערי ישראל במטרה לחטוף לעצמם מהביזה. לאור זאת, יצאו אלעזר ונשיאי העדה למחות בהם שלא יגעו בביזה.
ויקצוף משה:
כשנודע למשה שאנשי המלחמה השאירו בחיים את נשות מדיין, כעס על הממונים על המלחמה, והם שרי האלפים ושרי המאות, לפי שהסירחון הזה תלוי בהם, כי כל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות.
טומאת מת:
גם לדעת הסובר שקברי גוים אינם מטמאים באהל, מודה הוא שגוי מת מטמא במגע, ולפיכך אנשי המלחמה שהרגו את המדיינים נטמאו בטומאת-מת, ונאסר עליהם להיכנס ל'עזרה' שהרי טמא מת משתלח רק מחוץ למחנה שכינה. ההורגים נעשו במדרגת 'אב לטומאה', לא רק אלו שנגעו בידיהם במת עצמו, אלא גם אלו שנגעו בכלי שנגע במת. אולם מי שהרג רק באמצעות זריקת חץ, לא נטמא.
הזאת אפר פרה:
הנטמאים בטומאת מת נטהרו לאחר שהיזו עליהם מים עם אפר-פרה ביום השלישי והשביעי. ביום השביעי עליהם לטבול במקוה, ולאחר מכן מותרים להיכנס למחנה שכינה. כך גם הבגדים והכלים העשויים מעור או משערות של עיזים, לרבות כלים העשויים מהקרניים והרגליים והעצמות, וכן כלי עץ, יש להזות עליהם אפר פרה כדי לטהרם, ולאחר מכן להטביל אותם במקוה טהרה.
הנכריות הקטנות שנלקחו בשבי ונותרו בחיים, במידה ויעברו גיור הרי הן כיהודיות לכל דבר ואם ייטמאו אז בטומאת מת, יש להזות עליהן אפר פרה בשלישי ובשביעי.
כעס וטעות:
לפי שכעס משה על פקודי החיל, בא לכלל טעות ונעלמו ממנו דיני הגעלת כלי הגוים (כך אנו מוצאים בעוד שני מקומות שמשה כעס ובא לכלל טעות, בשמיני למילואים כשכעס על שריפת השעיר, ובמי מריבה כשכעס על העם ואמר שמעו נא המורים).
הגעלת כלים:
אלעזר הכהן אמר לאנשי הצבא את הלכות הגעלת כלים, והוא תלה את ההוראה במשה רבו באומרו: זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה: לא די בכך שטבלתם את הכלים כדי לסלק מהם את הטומאה, אלא יש לחשוש שהגוים השתמשו בכלים באכילת מאכלות אסורות, והאיסור נבלע בתוך הכלי, ועדיין אתם מנועים מלהשתמש בהם עד שתגעילו את הכלים.
טרם ההגעלה יש להסיר חלודה מהכלים.
כבלעו כך פלטו:
ולכן, כלים העשויים אחד מחמשת מיני המתכות, זהב, כסף, נחושת, ברזל, עופרת, כדרך שהשתמשו בהם כך היא הדרך להגעיל אותם. אם רגילים להשתמש בהם באש ולבשל בהם – יש להגעיל אותם בתוך מים רותחים. אם רגילים להתשמש בהם בצלי, כגון שיפוד מברזל – יש להגעיל אותם באמצעות ליבון באש. ואילו כלי שאין משתמשים בו כלל באש, אלא בצונן, כגון כוסות וצלוחיות, כלים אלו לא בלעו כלל איסור ודי בכך שיטבילו אותם מטומאתם.
טבילת כלי גוים:
מהכתוב 'אך במי נדה יתחטא' דרשו חכמים שלא רק כלי גוים שנטמאו זקוקים לטבילה, אלא כל כלי מתכת שנרכש מגוי ונכנס לרשותו של יהודי, מחויב בטבילה בבור שיש בו ארבעים סאה מים.
ספירת מלאי:
משה הצטווה מאת ה', שהוא ביחד עם אלעזר וראשי אבות העדה, יקבלו לידיהם חשבון מלקוח הנשים השבויות (הקטנות שלא היתה להן אפשרות לחטוא), והבהמות שנלקחו בשבי.
חלוקה שווה:
לאחר ספירת הנשים והבהמות, יחלק משה את כל השלל בחלוקה שווה, חצי האחד יינתן ליוצאי המלחמה, והחצי השני יינתן לכל העדה. רק הנשים השבויות והבהמות התחלקו בין אנשי הצבא וכל העדה, אבל את שאר המיטלטלין בזזו אנשי הצבא לעצמם ולא התחלקו עם שאר העדה.
מכס לאלעזר וללווים:
מהחצי שניתן לאנשי המלחמה יפריש משה מכס אשר יינתן לאלעזר הכהן בתורת 'תרומת-ה'', בסכום של 1/500, כלומר אדם אחד מתוך 500 נשים שבויות, ובהמה אחת מתוך 500 בהמות של הביזה, כך מן הבקר, ומן החמורים, ומן הצאן. ואילו מהחצי שניתן לכל העדה יפריש משה מכס אשר יינתן ללוים שומרי משמרת משכן ה', בסכום של של 1/50, כלומר אדם אחד מתוך 50 שבויות, ובהמה אחת מתוך 50 בהמות, כך מן הבקר ומן החמורים ומן הצאן.
סכום הביזה והחלוקה:
משה ואלעזר אכן עשו את ציווי ה', ספרו את סכום הביזה, חילקו את הביזה לשני חלקים שווים, ומסרו את המכס לאלעזר וללווים. להלן נתוני הספירה והחלוקה של הנשים והבהמות (לא כולל שאר המיטלטלין שאנשי הצבא לקחו לעצמם, ומהם לא הופרש מכס):
סך כל המלקוח:
צאן - 675,000 || בקר - 72,000 || חמורים – 61,000 || נשים שבויות – 32,000 || סך החצי שניתן לאנשי הצבא: צאן – 337,00, וסך המכס אחד מחמש מאות - 675 בקר – 36,000, וסך המכס אחד מחמש מאות – 72 חמורים – 30,500, וסך המכס אחד מחמש מאות – 61, נשים שבויות – 16,000, וסך המכס אחד מחמש מאות – 32.
סך החצי שניתן לכל העדה, זהה כמובן לסך החצי שניתן לאנשי הצבא, אלא שמהחצי שלהם נלקח מכס רק אחד מחמישים, וניתן ללווים.
קרבן כלי הזהב:
שרי האלפים ושרי המאות שהיו ממונים על אנשי הצבא, ניגשו אל משה ואמרו אליו: ספרנו את אנשי המלחמה, והנה ראינו שלא נחסר מאתנו אפילו איש אחד. לאור זאת, החלטנו להקריב קרבן לה', כל איש-צבא ממה שמצא במדיין כלי זהב שונים: צמידים של רגל הנקראים 'אצעדה'; צמידי יד; נזמי אוזן הנקראים 'עגיל' ועוד.
את כל הקרבנות הללו הקרבנו כדי לכפר על נפשותינו על חטא הרהור הלב בבנות מדין. משה ואלעזר לקחו מהם את כל הזהב, שהיו במשקל 16,750 שקלים, והביאו אותם אל אוהל מועד כזכרון לבני ישראל.
| 
